🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:
פרק א - עוד יוסף חי · פרק ב - שם הוי"ה בתוך יהודה · פרק ג - לגשת אל הלב · פרק ד - קבלת הדין באהבה · פרק ה - הקול החמישי · מקור נוסף לפרק ב
שלוש מילים קטנות פותחות את אחת הדרמות המרגשות ביותר בתורה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". יהודה ניגש אל יוסף, שלא הכיר בו, ופותח בנאום שיוביל בסופו של דבר להתגלות הגדולה: "אֲנִי יוֹסֵף... הַעוֹד אָבִי חָי?" משם ואילך זורמת הפרשה כולה סביב חיים והודיה, קרבה ובקשת רחמים. בפרק זה נלך בעקבות חמישה פנים שראה בהם הרב יהודה טאוב את סוד הפסוק הקטן הזה.
עולים אחי יוסף ממצרים ומגיעים אל יעקב אביהם עם הבשורה הגדולה: "עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". יוסף, שעליו התאבל יעקב עשרים ושתיים שנה, חי! אך מה עושה יעקב אבינו לשמע הבשורה? "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". יעקב אינו מאמין לבניו. וקשה: וכי חשב יעקב שבניו מזייפים בו, שהם באים לזרות מלח על פצעיו הפתוחים? לא יעלה על הדעת שיעקב אבינו חשד בבניו בשקר כזה. ואם כן, מה פשר "לא האמין להם"?
מה קורה בסוף? "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם... וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". רק לאחר ש"דיברו אליו את כל דברי יוסף" — האמין יעקב. מה הם "כל דברי יוסף" שגרמו ליעקב להאמין?
מבאר המדרש תנחומא יסוד עמוק: "מי נקרא חי? מי שמודה ומשבח לקדוש ברוך הוא — הוא נקרא חי". הרשעים, אף בחייהם, קרויים מתים — "רואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה". ואילו הצדיקים מברכים ומודים על כל דבר ודבר. ולא רק בחייהם — אף במיתתם ממשיכים להודות ולמברך, שנאמר: "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". לכן צדיק שמת קרוי חי — כי נשמתו ממשיכה להודות; ורשע חי קרוי מת — כי נשמתו, שמהותה שירה לבורא עולם, מתה בתוכו.
"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" — מי שדבוק בה' נקרא חי. ואיך נדבקים בקדוש ברוך הוא? על ידי שמודים לו — כפי שמפרש רש"י על "מודים דרבנן": "על שנתת בליבנו להיות מודים לך" — או "דבוקים בך".
עכשיו מובן: כשבאים האחים ואומרים "עוד יוסף חי", אין הכוונה רק לחיים גשמיים, אלא ל"חי" במשמעות העמוקה — מחובר לבורא עולם, מודה לו תמיד. ויעקב אבינו לא האמין, כי חשב: איך אפשר להיות במצרים, "ערוות הארץ", המקום הטמא ביותר בבריאה, ועדיין להיות "חי" — מחובר לה'? זה לא ייתכן, חשב יעקב. עד שסיפרו לו האחים "את כל דברי יוסף" — שיוסף שולח אליהם: "אִמְרוּ לְאָבִי כִּי שָׂמַנִי אֱלֹקִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם" — הוא אינו חושב שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה, אלא חי בהרגשה שבורא עולם הוא זה ששם אותו שם. וקרא לבניו מנשה ("כי נשני אלוקים את כל עמלי") ואפרים ("כי הפרני אלוקים בארץ עוניי") — שמות שכולם הודיה. ברגע ששמע יעקב שיוסף חי בהרגשת ההודיה הזאת, גם במצרים, גם בתוככי החושך — האמין, כי הבין שיוסף באמת חי, דבוק בה'.
מובא בשפת אמת, בשם האר"י הקדוש: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי". בתוך השם "יהודה" נמצא שם הוי"ה: האותיות י-ה-ו-ד-ה מכילות בתוכן את יקוק (י-ה-ו-ה), ומלבד זאת נותרת רק האות ד'. האות ד' היא אות ההודיה — כפי שכבר למדנו, "ארבעה חייבים להודות", וכל צורות ההודיה (מודים, יודו, להודות) נושאות תמיד את האות ד'. וכשאומר יהודה "בִּי אֲדֹנִי" — "בתוכי נמצא אדוני" — הוא בעצם אומר: הקדוש ברוך הוא נמצא בתוכי. יהודה הוא בחינת איחוד שם ה': ד' רומזת לשם אדנות, יקוק לשם הוי"ה — ביחד נהיה איחוד שם ה', עד שביום ההוא "יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
מדוע שוכן שם ה' דווקא בתוך יהודה? כי אדם שמודה לקדוש ברוך הוא — הקדוש ברוך הוא שוכן בתוכו. הוא דבוק בבורא עולם, מחובר אליו. וזהו סוד השם יהודה: מי שיודע להודות, בתוכו שוכן שם ה'. ורש"י מבאר את המקור בעצמו: הודיית לאה, "נָטַלְתִּי יוֹתֵר מֵחֶלְקִי" — האות ד' רומזת לאדם שמרגיש "דל", שלא מגיע לו כלום, שרק ה' נותן לו. אדם כזה, שמרגיש כן ומודה על כך, זוכה שהשכינה תשרה עליו, שנאמר: "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל" — הקדוש ברוך הוא שוכן, כביכול, על מי שאומר לו תהילות.
ומעניין להוסיף: מדוע דווקא ברכת "מודים" נבחרה להיות המצווה היחידה שמודים עליה בעצמה — הרי לא מצאנו שמודים לקדוש ברוך הוא במפורש על מצוות סוכה, לולב או מצה, ואילו על ההודיה עצמה תיקנו חז"ל להודות ("שנתת בלבנו להיות מודים לך")? כי ההודיה עצמה היא הדבקות בבורא עולם, וכפי שנרמז בברכה — היא מתנה מיוחדת שניתנה לנו לבדנו, שראויה להודיה כשלעצמה.
ומוסיף עוד יסוד יפה: מדוע נקרא עם ישראל כולו בשם "יְהוּדִים" — ולא "רְאוּבֵנִים" או "נַפְתָּלִים" או "זְבוּלֻנִים", על שם שאר בני יעקב? מבואר, שכשם שיהודה הוא בעל שם ההודיה, כך נקראנו כולנו "יהודים" — על שם שאנו מודים לה' יתברך על כל דבר, קטן כגדול. וכיוצא בזה מבאר האר"י הקדוש גם את המילה "אליו" בפסוק "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה": "אליו" — אל ה' יתברך; וכיצד ניגשים אליו? על ידי שמודים לקדוש ברוך הוא. זו הדרך להתקרב לה', להיות שייכים אליו ולזכות שיקבל את תפילתנו: על ידי יהודה, על ידי שמודים.
🕯️ אבקש שמי יהיה לשון הודיה
מסופר על אביו של בעל השפת אמת מגור, הוא רבי אברהם מרדכי, בנו של החידושי הרי"ם, שבשנת תרל"ב, כשהיה בן שלושים, חלה מחלה קשה שהתקרבה למש עד כדי סכנה של ממש. אמרו הרופאים שאין תקווה לחייו. ניגש אביו החידושי הרי"ם ולחש באוזניו: "יש עוד עצה אחת — שתתפלל בעצמך אל ה' יתברך ותבקש ממנו מתנה של עוד שנות חיים, כדי שתזכה להוליד בן זכר, שעדיין אין לך". אסף אותו רב מודכה בשארית כוחותיו את עצמו, וקרא: "ריבונו של עולם, אין לי מתנה — עוד שנות חיים, ותזכני להוליד בן זכר, ואקרא את שמו יהודה, כי הפעם אודה את השם". והנה, התרחש הנס — ועברה השנה, ונולד לו בנו הראשון, ובעת שנכנס לברית, נתן לו שם כפי שאמר לאשתו: "קראתי לו יהודה, והוא יתן לב בני ישראל להודות לה' יתברך".
אותו בן, רבי יהודה אריה ליב, נודע לימים כבעל השפת אמת. והיה רגיל לומר: "נקראתי בשם יהודה, לשון הודיה, על שם שנתרפא אבי בהחלטתו, ואני מרגיש את הדבר הזה בקרבי כל היום — והלילה לא אתעייף מלהודות לה' יתברך".
סיפור זה נדפס ביום היארצייט של השפת אמת עצמו — עדות חיה לכך שהודיה, כשמה כן היא: לשון שמחייה את בעליה כל ימי חייו.
כתוב בשולחן ערוך, אורח חיים סימן צה, בשם הרמ"א: יש אומרים שכאשר עומד להתפלל, ילך לפניו שלוש פסיעות, דרך קירוב והגשה לדבר שצריך לעשות. מקור הדין, כותב הרוקח: "כשיחפוץ להתפלל, ילך לפניו שלוש פסיעות", וכתיב שלוש הגשות בתפילה — "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם", "וַיִּגַּשׁ יְהוּדָה", "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ".
מקשה האור החיים הקדוש שאלה עצומה: מדוע צריך לומר "ויגש אליו יהודה" — הרי יהודה כבר היה עומד ומדבר עם יוסף עוד קודם לכן, בפרשה הקודמת! ומדוע נאמר "אליו" — הרי מובן מאליו שהוא ניגש אל יוסף, למי עוד?
מתרץ האור החיים תירוץ נפלא: "ויגש אליו" אין הכוונה שהוא ניגש פיזית אל גופו של יוסף, אלא אל לבו! "כמה פנים לפנים כן לב האדם לאדם" — יהודה התחכם להטות את לב יוסף אליו לרחמים, להקריב את דעתו ורצונו אליו, לאהוב אותו ולחבבו, כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל את דבריו ופיוסו. יהודה ידע סוד גדול: אם הוא יאהב את יוסף, יוסף יאהב אותו בחזרה. ואכן: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וַיִּתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו". זו הדרך לגשת לבן אדם: לחפש היכן אוהבים אותו, לגלות את האהבה כלפיו.
🕯️ מפני שהתחלתי לאהוב אותו
מסופר על רבי חיים מצאנז שיצא פעם מהעיר, ורשע שרצה להורגו — משום שפסק שלא לטובתו — פגש בו בדרך. פתאום נכנע אותו רשע לפני רבי חיים, ואף נישק אותו. שאלוהו: כיצד עשית שאותו אדם, שרצה להרגך, פתאום אוהב אותך? ענה רבי חיים: "התחלתי לעורר עליו רחמים — חשבתי, למה הוא, מסכן, עושה כזה דבר? התחלתי לאהוב אותו — וגם הוא אהב אותי".
ומוסיף האור החיים דבר נפלא ומתוק: כשם שבין בני אדם, "כפי השיעור שיהודה יאהב את יוסף כך יוסף יאהב אותו" — כך אצל כל אדם: כפי השיעור שאדם אוהב את הקדוש ברוך הוא, כך הקדוש ברוך הוא מגלה אליו את אהבתו. ודאי שהקדוש ברוך הוא אוהב תמיד, אך הוא מגלה את אהבתו כמידת גילוי אהבתנו כלפיו. ומכאן הלכה בשולחן ערוך: אם רוצים שהקדוש ברוך הוא ישמע לתפילתנו, יש ללמוד מיהודה — "ויגש אליו" — לגשת אל לבו של הקדוש ברוך הוא, לגלות את האהבה. וכיצד מגלים אהבה לה'? על ידי הודיה — על ידי שמתבוננים בחסדים ובטובות שהוא עושה עמנו, ומודים לו עליהם.
מסופר על עצה נפלאה שיהודי אחד קיבל: "הוצא פנקס. תרשום בו, כדי שתיזכר, כמה טובות וחסדים עשה לך הבורא. לפני כל תפילה, תוציא את הפנקס, תתבונן — כמה חסדים עשה לך הבורא. תאהב את בורא עולם — ובורא עולם יאהב אותך".
שואל השפת אמת שאלה נוקבת: יהודה חוזר לפני יוסף על כל השתלשלות הדברים — כיצד יוסף ביקש שיביאו את בנימין, מה קרה לאורך הדרך — אך אינו מוסיף שום חידוש של ממש, שום טיעון חדש. ומיד לאחר מכן, "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" ומתגלה לאחיו. מה בדיוק גרם לכך, אם יהודה לא אמר שום דבר חדש?
מבאר השפת אמת בשם האר"י הקדוש: יהודה, באותו רגע, היה שרוי בחשכה מוחלטת — לא יכול לחזור לאביו בלי בנימין, ולא רואה שום מוצא מן הצרה. ואז קיבל עליו דין שמים. הוא אמר "בִּי אֲדֹנִי" — ובתוך המילה "בי" עצמה, כפי שלמדנו, טמון שם ה'. יהודה קיבל על עצמו שהקדוש ברוך הוא הוא זה שעשה את הכול, שהוא האדון על כל המעשים, שהכול מגיע ממנו יתברך — ולכן חזר וסיפר את כל הסיפור מתוך קבלה זו, מתוך אמונה שכל מה שקרה הוא בהשגחה פרטית ולטובה.
ברגע שיהודה עשה זאת, מתגלה יוסף. יוסף עצמו הוא בחינת "מידת היסוד" — הוא זה שמגלה שיש קדושה בכל דבר, שגם דברים חשוכים וגשמיים הם מה'. וכשראה יוסף שיהודה הגיע גם הוא לאותה הכרה — שהכול מהקדוש ברוך הוא — התגלה אליו.
ומכאן לחיים הפרטיים שלנו: מלמדת אותנו הגמרא שאם חלילה באים על אדם ייסורים, הדרך לצאת מהם היא לקבלם באהבה, לדעת שהם מה' ולטובתו — ועל ידי כך הם נפסקים. וכן אדם שמתבונן בחייו מדי יום, ורואה את הדברים הטובים שהוא מקבל מה', את החסדים שלו — הוא חוזר וחוזר על הדברים הטובים, ומעודד את עצמו, וזו גם היא דרך של התגלות, כדוגמת התגלות יוסף. שכן ככל שאדם מכיר את הקדוש ברוך הוא ומודה לו — כך הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו, כדרך שכתוב: "כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה עִמִּי — כָּךְ אֶהְיֶה אֲנִי עִמְּךָ". כדרך שאדם מודד, כך מודדים לו: אדם שמכיר שהכול חסד, כך הקדוש ברוך הוא משפיע עליו רק חסד.
בסוף פרשתנו, לאחר שפסק הרעב, באים המצרים אל יוסף ואומרים: קנית אותנו לעבדים — מה יהיה עכשיו? עונה להם יוסף בהסדר נפלא: ארבעה חלקים יהיו שלכם, וחמישית תתנו לפרעה. שמונים אחוז לעצמם, עשרים אחוז לפרעה. שואל הקדושת לוי מברדיטשוב שאלה עצומה: בשנות השובע נאמר מפורש שיוסף מינה פקידים וגבה חמישית מהיבול; אך בשנות הרעב, כשהוא מציע לפרעה את ההסדר הזה, לא מוזכר שהוא ממנה פקידים לגבות בפועל. מדוע?
מתרץ הקדושת לוי: באותה תקופה הכול היה תלוי בדברו של יוסף ממש — אם אמר שיהיה, היה; אם לא אמר, לא היה. ודאי שהיו שניסו לרמות ולא להביא את החומש המגיע לפרעה — אך פתאום, מעצמו, הכול התיישר: יותר אף אחד לא ניסה לרמות.
ומכאן מוסר השכל נפלא. מובא בגמרא, ובספר ישמח ישראל: הקדוש ברוך הוא, כשבונים בית יהודי, נותן חמישה קולות — ארבעה מהם נותן הוא: "קוֹל שָׂשׂוֹן, קוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה". את הקול החמישי — קול ההודיה — מצפה הקדוש ברוך הוא שנביא אנחנו. כביכול עושה עמנו הקדוש ברוך הוא עסקה: אני אתן לכם ששון, שמחה, חתן וכלה — בתנאי שאתם תתנו לי את ההודיה. ואם לא נותנים? הקדוש ברוך הוא אינו מעמיד שוטרים, אינו הולך בכל חתונה לתבוע את ההודיה — אלא, פשוט, מי שאינו מודה, חלילה, כל ארבעת הקולות עלולים להתרפות ולהתמעט.
בדיוק כמו החומש שהמצרים נתנו ליוסף — עשרים אחוז שקיימו את שמונים האחוזים שנשארו בידיהם — כך הקול החמישי, ההודיה, מקיים ומחייה את שאר ארבעת הקולות. ההודיה מחיה את המקום. ככל שאדם מודה יותר, כך יש יותר ששון ושמחה, יותר חתן וכלה, יותר אהבה ואחווה בבית. זו סגולת הקיום — לתת, לפחות, את הקול החמישי.
ומי שעדיין לא זכה — יכול כבר עתה לקבל על עצמו, מבחינת "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" — שכשיזכה, יוֹדֶה כמו שצריך, יתן את הקול החמישי במלואו. יהי רצון שנזכה כולנו להיות מבחינת "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ" — לחיות חיים אמיתיים, מלאי הודיה, דבקות, ואהבת ה'.